סגירת החודש נתקעה על הזנת נתונים.

ההוצאות של כל לקוח הגיעו כחשבוניות סרוקות, קבלות וגיליונות, וכל אחת הייתה צריכה להיות מוקלדת ביד. מנהלי החשבונות ועובדי הבקרה הפיננסית שרפו עשרות שעות בחודש על הזנת נתונים בלבד, לפני שהתחילה בכלל חשבונאות אמיתית.

הסיווג החמיר את זה. מנהלי חשבונות שונים תייקו את אותו סוג הוצאה תחת סעיפים שונים, כך שארוחה יכלה להיות אירוח, הכנסת אורחים ללקוח או הוצאה מוכרת חלקית תלוי מי נגע בה, ורואה חשבון בכיר היה צריך לסרוק ולתקן את הכול לפני שהדוח יכול היה לצאת.

והכול הגיע לשיא בבת אחת. סוף החודש וסוף שנת המס יצרו פקק כל כך חמור שהמשרד לא יכול היה לקלוט לקוחות חדשים בלי לגייס עוד אנשים. כלומר, הצמיחה הוגבלה למספר החשבוניות שאדם מסוגל להקליד.

הנהלת חשבונות נשברת כשאדם הוא הדרך המהירה ביותר לקרוא חשבונית ולסווג אותה. הערך כאן הוא לכידה וסיווג שלומדים את המוסכמות של המשרד עצמו, התאמה שרצה מעצמה, ואדם שנכנס לתמונה רק בשביל החריגים, כך שהדיוק והקיבולת עולים יחד. זו אותה גישה של אדם על החריגים שמאחורי עבודת הדיווח האוטומטי ללקוחות שלנו, מכוונת לספר החשבונות ולא לדוח החודשי.